נדחתה תביעה בלשון הרע נגד מעריב בגין פרסום כתבה העוסקת בתופעת "הרווקות"

1.         עסקינן בתביעת לשון הרע, שסכומה עומד על סך של 300,000 ש"ח נכון ליום הגשתה בתאריך 6.12.04.

2.         נשוא התביעה היא כתבה שהתפרסמה ביום 10.10.03 במוסף "סופשבוע" של עתון מעריב במסגרת מדור אישי קבוע של הנתבע 4, מר גיל ריבה (להלן: "ריבה"), הנקרא "שליחות ממלכתית" (להלן: "הכתבה").

            הכתבה עוסקת בתופעת "הרווקות", שלדעתו של ריבה, כפי שבאה לידי ביטוי בכתבה, הפכה כלי להתבלטות חברתית ומקצועית. הוזכרו בה שמות של מס' נשים שמאפיינות את תופעת הרווקות, ש"כולן רווקות מקצועיות שהפכו את הרווקות שלהן כפלטפורמה להצגת הכשרון שלהן..." (עדותו של ריבה עמ' 30 לפרו' ש' 7).

3.         הקטע בכתבה שהוצג במיוחד כבעייתי, וכמוציא שם רע לתובע, הוא הקטע הבא:

            "היזהרי, התאהבות בדמות הרווקה שלך עלולה לגרום לכך לגמור עם תאומי מבחנה נטולי דמות אב או גרוע מכך - עם עוד ספר מלא תובנות ממוחזרות על גברים נשים ומה אמש'ך היתה אומרת עליהן ( מרים קוץ)" (ההדגשה במקור - ח.ש.).

4.         על מנת להבין את הבעייתיות הלכאורית בקטע זה, נציין מס' עובדות שהובררו ועלו מהחומר הראייתי שעמד בפני:

א.         הגב' מרים קוץ היא רווקה.

ב.         הגב' מרים קוץ היא אמא לתאומים שנולדו בהפריית מבחנה מזרעו של התובע, מר יעקב ברוק. 

ג.          הגב' מרים קוץ הוציאה ספר בשם "גברים ונשים זה לא אותו דבר (ואמא שלי היתה אומרת אז מה עוד חדש)" (להלן: "הספר").

5.         לטענת התובע, מקטע הכתבה המצוטט בסעיף 3 לעיל (להלן: "הקטע הבעייתי"), ניתן להסיק או להבין כי זנח את התאומים שנולדו לו ולגב' קוץ בהפריית מבחנה, על אף העובדה ששמו אינו מוזכר בה, וזאת לנוכח הכתוב באותו קטע המדבר על "תאומי מבחנה נטולי דמות אב" תוך הזכרת שמה של הגב' מרים קוץ.

            לטענת התובע, אנשים רבים יודעים כי הגב' קוץ הרתה את התאומים בהפריית מבחנה מזרעו, ומשכך מקשרים בינו לבין התאומים המוזכרים בכתבה והזנחתם על ידו, לנוכח הזכרת שמה של הגב' קוץ בסוף הקטע הבעייתי, על אף כאמור ששמו אינו מוזכר בה.

6.         בכך לטענת התובע יש בכדי להוציא דיבתו רעה, שכן אין אמת בטענה כי זנח את ילדיו התאומים האמורים, אלא ההיפך הוא הנכון. הוא ליווה את הגב' קוץ לחדר הלידה, מכיר באבהותו בתאומים ונמצא עמם בקשר הדוק וטוב מרגע הולדתם ועד היום.

על כן טוען התובע, כי פרסום הכתבה על קטעה הבעייתי דלעיל, מהווה לשון הרע כלפיו עפ"י האמור בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").

7.         התביעה הוגשה כאמור נגד הנתבע 4, ריבה, בהיותו העיתונאי שכתב את הכתבה, אך גם נגד הנתבעים הבאים, אשר לטענת התובע מחובתם היה למנוע את פרסום הכתבה המהווה לשון הרע כלפיו, ולא עשו כן:

א.         נתבע 1 - מעריב הוצאת מודיעין בע"מ, המוציאה לאור של עתון מעריב.

ב.         נתבע 2 - מר אמנון דנקנר, העורך הראשי של עתון מעריב.

ג.          נתבע 3 - מר אבי זילברברג, עורך מוסף "סופשבוע" של עתון מעריב בתקופה הרלבנטית לפרסום הכתבה.

8.         הנתבעים הגישו כתב הגנה, בו ציינו, בין היתר, כדלקמן:

א.         שמו של התובע כלל לא נזכר בכתבה, וכן לא נזכרו בה שמות ילדיו הקטינים או כל רמז לקיומם, באופן שלא ניתן לזהותו כלל מן הדברים שנכתבו בקטע הבעייתי, על אף הזכרת שמה שלה גב' קוץ בסוף קטע זה.